שביל ישראל | קטע מס’ 23 | מהוד השרון לאלעד

הכפר הבפטיסטי השוכן בסמוך לפארק מקורות הירקון הוקם בשנות החמישים. בית היתומים שפעל במקום הוקם על ידי המיסיון הבפטיסטי עוד בשנות הארבעים ונדד לכאן מנצרת. הוא יוחד בעיקר לאוכלוסיה הערבית הנוצרית בארץ.

גם אם שמו של הזרם הבפטיסטי, אינו שגור ראוי שנדע כי זהו הזרם הנוצרי השני בגדלו בארה"ב. הוא מוערך בכ-80 מליון מאמינים ברחבי העולם, ומרבית השחורים הנוצרים באמריקה נמנים עמו. הכנסיה הבפטיסטית צמחה באנגליה בשלהי המאה ה-17 כענף של הכנסיה הפרוטסטנטית וליתר דיוק מן הזרם האנבפטיסטי – שפירושו ביוונית: טבילה מחודשת. הזרם הונהג בידי הכומר ג'והן סמית'. הרעיון המרכזי הוא שאין טעם להטביל תינוקות לנצרות כיוון שעדיין לא עמדו על דעתם, וכשם שישוע הוטבל בגיל 30, נכנסים הבפטיסטים בעול הנצרות רק בגיל בגרות. הבפטיסטים נוהגים לטבול טבילה מלאה באגן טבילה (בפטיסטריום) כדרך שהיה נהוג בנצרות עד ימי הביניים, ולא להסתפק בהזלפת כמה טיפות על העולל.

תפישה זו, שהיתה משותפת להם וגם לזרם הקלווינסטי הביאה לרדיפתם באנגליה. במהלך המאה ה-18 התאחדו הבפטיסטים והקלוויניסטים ומרכזיהם הראשונים הוקמו בארה"ב.

הקמת כפר הבפטיסטים בארץ היתה הגשמה של יזמה חקלאית של אנשי הכנסיה, מתוך תפיסתם (הדומה לרעיון הציוני) כי הגאולה ראשיתה בשיבה נוצרית אל ארץ הקודש, התיישבות בה, וקשר עם האדמה דרך עבודה חקלאית. במקום הוקם בית ספר בשנות ה-60 נרכשו סביבו שדות שעובדות על ידי התלמידים וחברי הקהילה. את השנים הראשונות ליוו הצפות חוזרת ונשנות של השדות כשהירקון היה עולה על גדותיו. מן השדות והמטעים שרד רק פרדס גדול שעדיין עומד. בית הספר בכפר נסגר כבר בראשית שנות ה-70 וכיום מתנהלים בו חי קהילה רב גוניים.

באולם כנסיית הכפר הגדולה נערכים לצד התפילה והטקסים גם פעילויות תרבות וקונצרטים קלאסיים הפתוחים לקהל הרחב.

לא ברור מדוע מופיע ברשומות כאילו בית הבטון, המצוי בחלקו המערבי של פארק מקורות הירקון הוא מבנה הבטון הראשון בארץ, שעה שידוע לכל שכבר הטמפלרים בשנות ה-60 של המאה ה-19 הביאו לארץ את 'אייזן-בטון' והשתמשו בו לבניין בתיהם במושבות השונות. נשים לב לעובדה שהמילה בטון היא גרמנית, וזאת משום שתושבי הארץ למדו אותה מן הטמפלרים. בית הבטון שכאן נבנה רק בשנת 1912 וייתכן שהחידוש הוא שכל הבניין כולו עשוי יציקת בטון.

המבנה הוקם על ידי חברת 'פלשתינה', יזמה של בצלאל יפה. כבית משאבות שסיפק מים לחקלאי פתח תקוה. אם היה מבנה הבטון המזוין הראשון ואם לאו בכל אופן היה בו חידוש משום המשאבות שעבדו לראשונה בארץ בטכניקה צנטריפוגלית ולא בגלגל כפות או שרשרת אנטילה אותה ניתן לראות בחצר קסר הסמוכה. והמנועים שהפעילו אותן בני 50, ו-75 כוחות סוס, שהיו מנועי הדיזל הראשונים בארץ.

האדריכל דניאל ליכטנשטיין תכנן אותו בסגנון האקלקטי שהיה נפוץ אז בערים. סגנון ששילב אלמנטים מקומיים מזרחיים עם קישוטים אירופאים בטכניקות חדישות. למבנה שתי קומות בקירות החזית ניתן לראות עיטורי-תבליט הנראים כעמודי-תמך בסגנון היוני שהושטחו. בראש העמודים כותרות. במרום הקומה השניה כרכוב, ובו ניכר דגם של שיניים, כמותם הגמלון בגג הקומה הראשונה – כל אלו שאולים מן הסגנון היוני.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הושבתה השאיבה למספר שנים בשל המחסור בדלק. לאחר המלחמה שבו המשאבות לנקוש. בשנת 1924 רכשה חברת 'ירקון', את הבניין והמשיכה את השאיבה עד לראשית שנות ה-70.

המושג פילבוקס שגור בעיקר בפי אנשי מקצוע בידיעת הארץ. רבים מהם כלל אינם מודעים למקור השם. מדובר במצד דרכים קטן מידות, מוצב מבוצר אותו הקימו הבריטים בתקופת המנדט בכל נקודה שמצאו לנכון להגן בה על דרך או מתקן.

מקור השם הוא בכינוי שהיה נפוץ בימי מלחמות העולם לבונקרים קטנים שהזכירו בצורתם את הקופסאות הגלילות בהן נהגו למכור תרופות (Pill box ראה תמונה).

הללו היו עשויים בטון עבה וניתן לזהות בהם חרכי ירי בפתחי עמדות ההגנה. הפילבוקסים היו קומפקטיים, ניידים, וניתן היה לפזרם בשטח באמצעות מנופים. עם זאת חלקם נטועים על תילם עד היום, ו'מקשטים' את נופי ארצנו.

ברחבי הארץ פזורים עשרות פילבוקסים בצורות שונות. הדגמים הנפוצים הם בעל צורת תבה מרובעת, משושה או גלילית. אך המראה שהעניק להם את שמם הוא מבנה גליל צר (בקוטר 2-3 מ' לכל היותר) בעל 'כובע' שקוטרו רחב מעט יותר מן הבסיס.

נזכיר כאן כמה פילבוקסים מוכרים ובהם זה העומד בשדרות עזה פינת טשרניחובסקי בירושלים, אחד מרובע שניתן להבחין בו בכביש 1 בסמוך לפנימיית בן שמן. ולא נפסח כמובן על המבנה הניצב במסלול רכס אצבע בכרמל והפילבוקס המפורסם בסמוך לעיריית צפת.

בשלטים המכוונים אותנו אל הגן הלאומי מקורות הירקון נמצא בין השאר את השמות 'פארק אפק' ומבצר אנטיפטרוס. ריבוי השמות הוא תוצאה של הגלגולים השונים של המקום, שנמצאים בו שרידים החל משושלת מצרית מתקופת הברונזה הקדומה ועד לעת החדשה.

חשיבותו של האתר נובעת ממיקומו האסטרטגי המעולה. עד למאה העשרים היתה דרך הים אחד הנתיבים הבינלאומיים העמוסים בעולם. בגלל שפיעתו של הירקון, שהיה נהר שוצף שלא פעם עלה על גדותיו, לא ניתן היה להמשיך בה לאורך החוף והיה צורך לעקוף את הירקון. באופן זה נתחמה הדרך בין מעיינות הירקון במערב לבין הרי השומרון ממזרח. זהו מה שמכונה 'מעבר הכרחי' ושליטה בנקודה זו פירושה גבית מסים מעשרות אלפי נוסעים מדי שבוע, פיקוח על תנועות צבא וגרילה, ובעיקר שליטה על מקור המים המרכזי בחלק זה של הארץ. מה שגם העניק את השם לעיר הסמוכה: ראש העין.

אין תימה איפא שנמצא כאן לאורך ההיסטוריה שרידי מצודה בצורה החל בתקופה הכלקוליתילת. בתקופת הברונזה הקדומה ישב כאן המושל המצרי, ואת חפירות ארמונו נוכל למצוא בלב המצודה, וישוב עירוני כמעט מכל תקופה. כאן נערך קרב אבן העזר בו נפל ארון הברית בידי הפלישתים, שם (שמ"א ד') נאמר שהפלישתים חנו באפק. קרב תנ"כי נוסף (ועקוב מדם) נערך כאן מול בן-הדד הארמי. בתקופה ההלניסטית נקרא המקום 'פגאי' שפירושו מעיינות. כאן הקים הורדוס מצודה ענקית וקרא אותה על שם אביו: אנטיפטרוס, המבצר חוזק בתקופה הרומית והביזנטית. נמצא כאן שרידים צלבניים ובתקופה התורכית קיבל את השם הערבי 'בינאר באשי' (פינאר באשה בתורכית = ראש העין). מהתקופה הבריטית נמצא כאן לא מעט מבני בטון וצריפים.

בכניסה לאתר מקדמת אותנו חורשת אקליפטוסים, ומעט מאחוריה שריד קלוש למעיינות האימתניים שהיו כאן: צינור היוצא מאחת הנביעות מזרים כאן נחל דקיק שלאורכו נמצא חישות צפופות של גומא. דרך כורכר מעלה אותנו למישורת ממנה ניתן לצפות אל מבני הבטון הבריטיים. אלו היו בנייני המשאבות ומתקני הטיהור של קו הצינור הבריטי לירושלים. בהמשך נגיע אל מצודת אנטיפטריס עצמה. ממנה נשתיירו חומות בארבעה כיוונים. בכניסה למצודה משמאל מגדל תורכי בן שתי קומות. השיפוץ בתקופה התורכית נעשה ברובו על חשבון שרידים מתקופות קודמות. אך עדיין ניתן לזהות שלבים צלבניים בחומה.

למזרח משתרעת עיר רומית. ניתן ללכת לאורך הרחוב הראשי (קארדו) להבחין בחנויות הסוחרים, ואף בשרידי כדים ששימשו לאכסון הסחורה.

המשך הטיול בפארק יוביל אותנו בדרך כורכר לכיוון בריכת הנופרים וחלקו המערבי של פארק מקורות הירקון

בסמוך לעיר הדתית החדישה אלעד שהוקמה מדרום לראש העין בשנות התשעים, מתפרש הגן הלאומי הקטן מזור על פני שטח של כ-26 דונם. הכניסה אליו ללא תשלום, ועיקר העניין בו הוא המאוזוליאום המפואר שבלבו השוכן בשרידי בית קברות עתיק יומין. מאוזוליאום הוא מבנה קבורה מפואר, שמוקם לרוב כדי להנציח את זכרו של קצין בכיר או פוליטיקאי דגול (או סתם בעל ממון). בתקופה הרומית נהוג היה לבנות מאוזוליאומים רבים, ולפארם במיטב פריטי האדריכלות הרומית. אלא שבארץ חרבו רובם, בין בזדון, בין בשגגה על ידי מקומיים שעשו שימוש משני באבניהם לבניית בתיהם.

בשעה שבירדן עדיין ניתן לראות כמה מהם בתפארתם, זהו המאוזוליאום היחיד ששרד ממערב לירדן. היה זה עניין של מזל: בתקופה המוסלמית הקדומה זיהו אותו המקומיים עם מקום קבורתו של יוחנן המטביל הנחשב קדוש גם אצל המוסלמים. מכאן איבד את שמו המקורי והוכרז כ'מקאם א-נבי יחיא'. אין זה סביר שכאן נקבר יוחנן המטביל, שנחשב מורד במלכות והוצא להורג בחרב בימי הורדוס, בייחוד כיוון שהחוקרים מתארכים את המבנה למאה השלישית.

המבנה מתנשא לגובה של 9 מ'. המאפיינים הארכיטקטוניים הרומאים הם כדלהלן: בחזית המבנה שני עמודים עם התרחבות קלה, ובראשם כותרת קורינתית. כותרת מסוגננת זו, שמראה שאוב מצמח הקוציץ הסורי, היתה מסותתת בתקופה הרומית עם עלים רחבים שמלאכת גילופם באבן היתה מסובכת ודרשה מיומנות רבה. בתקופה הביזנטית 'נדבקו' העלים לכותרת – חיסכון בעבודה ובאבן. שני העמודים מובילים אל מרפסת מבוא המכונה 'פורטיקו' ורק לאחריה ניתן להיכנס אל חלל הקבורה.

התקרה נתמכת בשתי קשתות-אבן מרשימות ששרדו בשלמותן. כאן נמצא שרידים של שני סרקופגים – ארונות קבורה מרשימים מגולפים באבן. אלא שכשאר סרקופגים ברחבי הארץ גם הללו נשדדו ולא שרדו יפה. בחדר אחורי שהכניסה אליו היתה חתומה נמצא שפע גומחות סדורות לגידול יונים, שהיו קשורות בפולחן אפרודיטי וסימלו את נשמת המת.

בתקופה המוסלמית, משנתקדש המקום נקבעה בכתלו הדרומי גומחת תפילה (מיחרב), ופונה בו משטח תפילה קטן.