"כלנית וכרכום, אלף גון וצבע והחק שאומר: כאן אסור לקטוף".על מעמדו הבלתי מעורער של הכרכום בין פרחי הבר של ארצנו יעיד כיכובו בואלס המיתולוגי להגנת הטבע מאת נעמי שמר, מכאן נלמד גם שהכרכום הוא צמח מוגן.
 

מבשר הסתיו

הגם שכל פרט פורח זמן קצר, משתרעת פריחת הכרכום על פני 4 חודשים (נוב'-פבר'). בשל המראה הצנוע יש המבלבלים בין כרכום לסתוונית, אך תזמון הפריחה המאוחר אינו מאפשר לכרכום החרפי להיות ממבשרי הסתיו (ומכאן שם המין – חורפי).
 

מקור השם

השם כרכום מופיע בתנ"ך (שיה"ש ד', 14) כצמח בושם, ומקורו פרסי. מובן המילה כרכום 'צהוב', ומשורשיו מכינים את התבלין זעפרן (Saffron). תבלין צהבהב אחר מוכר (למעשה תערובת תבלינים) הוא הכורכום, הנושא שם דומה – אך מקורו בצמח אחר.
 

חלקי הצמח

לכרכום החורפי 6 עלי כותרת (3 תחתיים ו-3 עיליים) ארוכים (7 ס"מ ואף יותר) הבוקעים הישר מן הפקעת שמתאחים בבסיסם לכדי צינור. פס כהה ומבריק מחלק כל עלה כותרת לאורכו. העלים לבנים בעלי כתם צהוב מרכזי, שמתאחד בעין עם צבע איברי הרביה.
 
הכרכום שייך למשפחת האיריסיים. זכר להתהדרות האפיינית למשפחתו נמצא בצלקת הפרח הצהובה המתפצלת ל-6 אונות הנראות כקרניים דקות, מטרת האחרונות היא לכוון את החרק אל הצלקת. לכל פרח 3 אבקנים הערוכים כחצובה הפוכה. השחלה תחתית (עוד שוני מהסתוונית לה 6 אבקנים ושחלה עילית).
 

בית גידול

הכרכום הוא גיאופיט רב-שנתי, בעל פקעת המתחדשת מדי שנה. הוא גדל בשטחי בתה עשבונית, ונפוץ יותר בארץ בהרים הנמוכים (שפלה, כרמל, גלבוע, מערב השומרון).